פסק-דין בתיק עפ"ת 34258-03-11

1.    בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב יפו (כב' השופטת נועה פראג-לבוא), מיום 30.01.11 (להלן " פסק הדין").

בית משפט קמא הרשיע את המערער לאחר ניהול הוכחות בעברות הבאות:

עבירה של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות, עבירה לפי ס' 64 ד (א), 62 (3) ו-39א לפקודת התעבורה, תקנה 26(2) לתקנות התעבורה (להלן- תקנות התעבורה) ובקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.(להלן- "פקודת התעבורה")

נהיגה בקלות ראש, עבירה, לפי סעיפים 62(2) ו-38 (2) לפקודת התעבורה.

סירוב להיבדק בדיקת דם ינשוף עבירה, לפי ס' 64 ד(א) לפקודת התעבורה ותקנה

169ו (א) לתקנות התעבורה.

ביום 30.01.11 גזר בית משפט קמא את דינו של המערער והטיל עליו את העונשים הבאים:

קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתם, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים פסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים וחתימה על התחייבות בסך 10,000 ש"ח.

על פי כתב האישום בתאריך 31.03.07, סמוך לשעה 06:20, נהג הנאשם ברכבו ברחוב מיקונוס בתל אביב כשניידת סמויה נוסעת אחריו, התקרב סמוך לבית מס' 3 ונעצר ע"י השוטרים לביקורת. הנאשם נדרש ע"י השוטרים למסור בדיקת נשיפה ובדיקת דם לבדיקת שכרות וסרב.

2.    בית משפט קמא קבע, בהכרעת דין ארוכה ומנומקת ולאחר ששמע את העדויות וראיות התביעה וההגנה, כי הוא מעדיף את גרסת השוטרים על פני גרסת המערער. בית משפט קמא קבע כממצאים שבעובדה כי בדין נדרש המערער ליתן דגימת נשיפה ודם וזאת לאור העובדה שעצר בכביש ללא כל סיבה נראית לעין, מפיו נדף ריח של אלכוהול והוא הודה בפני השוטרים בשתיית שתי כוסות בירה.

בית משפט קמא דחה את גירסת הנאשם שטען, כי לא נדרש כלל להיבדק ומצאה כבלתי אמינה וזאת אף לאור אמרת הנאשם עצמו ביום הקראת כתב האישום באומרו שהתבקש לבצע בדיקת נשיפה וסירב וכן במוצאו להאמין לעדי התביעה.

בית משפט קמא, אף קבע כי החשד הסביר לצורך דגימת הדם, התעורר לנוכח התנהגות הנאשם בכביש, ריח האלכוהול מפיו, בדיקת המאפיינים, הסרוב לבצע בדיקת נשיפה, וההודאה בשתיית שתי כוסות.

בית משפט קמא האזין לטענות המערער בדבר הליקויים בהתנהלות השוטרים, אולם בחר לדחותן. בד בבד, אימץ בית משפט קמא את עמדת עדי התביעה, עת/2 ועת/3, קבע שהן מהימנות עליו, מהן עולה כי המערער הוסבר והוזהר  על משמעות סירובו לבצע את הבדיקות ומהי נפקות סירובו.

על יסוד קביעות אלה הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

3.    הנה כי כן, עיקרה של הכרעת הדין של בית משפט קמא בקביעת עובדות בהסתמך על ניתוח הראיות ומהימנות העדים שהובאו בפניו. כידוע הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים. (ראה ע"פ 993/00, שלמה נ' מדינת ישראל , פד"י נו (6) 205).

האם המערער הראה טעם לסטות מקביעות אלו בערעורו?

4.    הערעור

בהודעת ערעור ארוכה הכוללת בחובה 114 סעיפים, משתלח ב"כ המערער ומוציא קצפו על מערכת המשפט ככלל ועל כב' השופטת פראג בפרט. ב"כ המערער מייחס לבית משפט קמא התנהגות בריונית וחסרת מעצורים העושה ככל שידה משגת על מנת לשבש מהלכי משפט ולעשות כרצונה.

לערכאת הערעור אין אלא להצטער על כך שב"כ המערער מתיר לעצמו להעלות טענות עובדתיות על התנהגות בית משפט קמא מבלי שהצטייד בראיה אחת לטענותיו, פרט להבלי פיו. משכך אין לה לערכאת הערעור אלא לדחות הטענות מכל וכל. בנוסף יאמר כי ראוי היה לו לעו"ד קולקר להשתמש בלשון ראויה יותר ומתונה להבאת טענותיו.